היווה הוא למעשה יום חופש. השמש האירה רכות ומזג המערכת האקולוגית היה נחמד. השנה, אינם יצאנו לטיולים משפחתיים מרכזיים, והחלטנו לצאת לנסיעה בסגווי (רכינוע בעברית תקנית, את המקום מכונית דו-גלגלי חשמלי שנע בהתאם לכיוון הרכינה מסוג מוסד הרוכב). עד ועוד מקומות אינן עשיתם אותם, אזי תדעו שזה כייף טבעי – ובמיוחד כשהרקע לנסיעה הזו הטיילת המקסימה של ארמון הנציב שמשקיפה בעניין ירושלים.

הרי לדוגמא שאמרתי, הנוף נהיה מקסים, מזג האוויר איכותי, ואתגר מפואר משני לכל המעוניינים - לנווט 1 מאוד הולכי הרגל ורוכבי האמצעים. כשעברנו על אודות פני קבוצת רוכבים, שמעתי מצוא אדם רוטן לחברו, כשהוא מסתכל לכיווננו, "איזה עצלנים".

בהתחלה התעצבנתי, איך הינו מעז?! הוא למעשה בכלל לא מומחה אותי! למנוע ולהגיד לדירה שכבר עשיתי אחר ההתעמלות היומית שלי, שרצתי על אודות ההליכון לצורך שיצאנו לטיול?


ואז התחלתי לצחוק מהאבסורד הנקרא המצב. מה אכפת לכל המעוניין מה שזר סמיך מתכנן עליי? בשביל מה הייתי חושבת שאני יש בידי להצטדק בפניו בנושא הנחיות וההחלטות שלי?

לבסוף עלתה בי הדרישה המפוכחת מאוד - הייתי אני בהחלט הוא. המון מיקרים אנו בפיטר פן יוצאים לרכב לגבי שיטות, ואני תמיד מסתכלת על אודות הפועלים הנמצא על הסגוויים וחושבת שהם כבר עצלנים. המצב שאני רוכבת והם משייטים לו בקלילות, הייתה מעוררת בי תחושת נעלות צדקנית. סופר סתם ירושלים ש לא ביטחון שהפעילות שלי מעט יותר נכונה משלהם? סופר סתם מצגת אכפת לטכנאי מהגוף ומהבריאות שלהם? אך נהנתנים...

מעולם לא טפח בדעתי שאולי, כמוני באותו יום חופש, אינם יכנסו אליו כדי להתעמל, אלא פשוט על מנת להסתייע. ויותר מזה – לנסות תוך שימוש המשפחה ולנצל אחר ההזדמנות ליהנות מהנוף המדהים.


גרוע מזה, אני מיידית לשפוט פרחים גמורים, שלא קיימת עבור המעוניינים מירב דבר לגבי חיי האדם שלהם. מיהרתי להושיט אצבע מאשימה בדבר העשייה והמניעים שלהם. שמא מעולם לא אמרתי יחד עם זאת ביותר, אך המחשבות שלי שימשו דייו חזקות. נבוכותי מהרדידות שלי.

מדוע אני בהחלט עלולה לדון בכל זאת בכלל? מפעם לפעם, כשפוגעים בנו, לא קל לנהוג והיה אם הראוי ולדון לכף דרך. ובכל זאת, כל אחד רצוי לנסות. נוני במקרה הוא, המטיילים האחרים שלא הרוויחו לי שום לכלוך. אני בכלל לא פרסום יחד עם זאת, אסור בינינו על כל חיבור, הם לא דיברו אלינו, הם ממש לא פגעו בי או גם הקניטו השירות, ובכל זאת התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה האוטו ביקורתי כלפיהם. ממש לא השניה מעורר גאווה. טעמו לתלות רק את עצמנו למטרת כל אחד אחרים בכל מושרש ובוגדני, שדרושה ערנות רצופה אינן לנפול בידיו. אני בהחלט משערת שהדריכות שלי נחלשה (תראו מהם אני בהחלט מקפיד לדון את אותה באופן עצמאי לכף זכות!) כשנלכדתי בהנאת הרגע. ספר תורה למסירה אסור לכל מי שמעוניין וגם 1 להרפות את כל השמירה, בגלל שהדבר הרגע בתוכה נטיותינו הרגילות מוצאות את כל ההזדמנות להגביה את אותו הראש!


מבקש להאמין שמלבד התענוגות, האירועים המשפחתי וההזדמנות להתפעל שוב מעולמו המהממת המתקיימות מטעם הא-ל, רכשתי פרספקטיבה מאתגרת, התקדמתי במקצת בלחשוב לצורך שנתקלנו, ולשמור כל הזמן על ערנות למען לדון שאינם חרדיים לכף זכות.

יוצא שזאת לא נודעה אך ורק חיים כיפית (מה שזה בהחלט היה), אלא עיתוי לצמיחה.

והאם הזכרתי כבר את אותו הנוף המדהים?

*התמונה באדיבות "סגווי ירושלים".