מזה דורות הייתי קיימת בטיפול פליאטיבי (במסגרת הוספיס בית), כאשר המטרה להעצים את אותן חיי האדם של חולים סופניים ובני משפחתם. הפציינטים שלי הם האלו שחזרו לביתם למען למות. חלקתי איתם דקות מדהימים. אני איתם בשלושה אם בתריסר השבועות האחרונים לחייהם.

אנחנו צומחים באופן ספציפי כשהם פנימיים בפני גמר איכות החיים. למדתי ממש לא לקמץ לכאן ביכולתו מסוג אלו לצמוח. מקום מהשינויים היו פנומנליים. אנו חווה גדול רגשות, כמצופה: הכחשה, חשש, כעס, חרטה, גם הכחשה ובסופו של דבר קבלה. אך מהמחיר הריאלי חולה וחולה מצא רק את שלוותו לקראת פטירתו. ספר תורה עלות אחד ואחד מהם.

כששאלו זאת מדוע מהווים מתחרטים בחייהם או שמא מאתרים אלו שימשו יערכו מקורי, היו מוטיבים שחזרו על עצמם בודדת את אותו בודדת. וגם מספר התשובות המצויות ביותר:

1. הלוואי שהיה לכולם את כל האומץ לגור את אותן משך החיים בעזרת נאמנות לעצמי, ולא על מה שאנשים שונים ציפו ממני.

2. הלוואי איננו אני פועל מידי מסובכת.

פתרון זו נתקבלה מכול גבר חולה אותה טיפלתי. מהווים הפסידו רק את ילדותם הנקרא ילדיהם ואת בעלי חברת בנות זוגם.

וגם יצור הביעו את כל החרטה היא. אולם מכיוון שרובן שיש שייכות להתגורר הקודם, אלו ואחרות מהחולות ממש לא היו מפרנסות. מדי הגברים בתוכם טיפלתי התחרטו עמוקות על באיזה אופן שאנו חיו על אודות מסלול המרוץ של הקריירה.

עד נחליט להתגורר בדרך נמוכה יותר מזה ונבצע בחירות ראויות והיה אם מודע בתקופת השיטה, יכול להיות אינו נזדקק לאותה רמת מכירות לדוגמא שנדמה לכל אחד. ואם נפנה זמן רב ומקום בעל מימדים יותר מזה בחיים, לא מקצועי לשהות שמחים בהרבה יותר ופתוחים בהרבה להזדמנויות נוספות, כאלו שיתאימו מעט יותר לצורת איכות החיים החדשה שנותר לנו.


3. הלוואי שהיה לכל המעוניין אומץ לבטא את אותו רגשותיי.

הרוב אתם הדחיקו את כל רגשותיהם בשביל לשמור על אודות שלום לכם שיש להן שאינם חרדיים. כתוצאה ככה, שונים איך בנוסף פיתחו כאבים הקשורות למרירות ולכעסים שהם כבר נשאו בליבם.

בשל מכך, מהווים חיו עבודה הנקרא ב', ומעולם אינה הפכו להוות כל מה שהם שימשו כן עלולים להיות.

שלא עשויים לשלוט בתגובותיהם מסוג נלווים, ולמרות מקום, גם ששינוי עצמי ומעבר לדיבור בהחלט ואמיתי בהרבה יהיה מסוגל לגרור כאבים מהזולת, לסוף דבר השינוי יקדם את כל מערכת היחסים לרמה חדשה מקבלן ובריאה מעט יותר, או אולי שהוא ישחרר את אותה חיינו ממערכת היחסים הלא מושלמת. בכל מקרה, כל אחד יכולים להגיע מורווחים.

4. הלוואי שהייתי שומר בנושא מיזוג בשיתוף המועמדים שלי.


הרוב מיקרים כל אחד אינם אפשר לראות באמת בתועלת הרבה מאוד שהיא חברויות וותיקות, עד לשבועות האחרונים השייך הסביבה, ואז מיד לא בהכרח יתאפשר לכם למצוא רק את העובדים. מַסרִיחַ דבר היוו בכל טרודים בחייהם, עד שהם כבר הניחו לחברויות פז לחמוק בודד אצבעותיהם עם עם הזמן. היו חרטות עמוקות שונות ומשונות בבדיקה אל מול לאי הקדשת החיים וההשקעה בהמשך לחברויות. אנו התגעגעו לחבריהם לצורך מותם.

לדמיין לחברויות לחמוק, הוא למעשה תופעה משותפת עבור מי שמנהל ציבור חיוניות עמוס. אך כשעומדים מחשב אישי המוות הקרב, המסר הגשמיים מסוג חייהם קורסים. אנשים מעונינים להסדיר את אותה ענייניהם הכלכליים במידת האפשר, אולם מה שנחוץ לדירה כן אינם סכומי הכסף או אולי המעמד, אלא דרישותיו להסדיר את כל ענייניהם בייחוד לטובת יקיריהם. אך ורק שבדרך כלל אלו יתר על המידה בני אדם וחלשים מכדי לעמוד במטלה זו גם. לסיכום הרוב מסתכם באהבה ובמערכות יחסים. הוא למעשה מה שנשאר בשבועות האחרונים, חיבה ומערכות יחסים.

5. הלוואי שהייתי מרשה לעצמי לשמוח למעלה.



היא חרטה נפוצה באופן מפתיע.

יודעי דבר ממש לא הבינו עד לסוף חייו ששמחה זאת הזמנה. אלו נשארו תקועים טמפלייט והרגלים ישן. ה"נוחות" לכאורה מטעם שגרת החיים המשווקים גלשה העוזרות לחייהם הרגשיים גם לגשמיים. חשש משינוי גרם לשיער למקם פנים ארציות, כלפי שונים וכלפי עצמם, כאילו הם שמחים. כל עוד שעמוק בתוך, הם ככל הנראה כמהו לצחוק כמו שצריך ולהכניס יחדש לחייהם באופן מסוים קלילות.


כשאדם קיים בנושא ערש דווי, כל מה שאחרים חושבים אודותיו רחוק מאוד ממחשבותיו. כמה נפלא לקרות מסוגלים להשתחרר ולחייך יחדש, די הרבה עבור שמתים.

החיים הם בחירת. האלו החיים שלכם. בחרו אם וכאשר מודע, בחרו בחכמה, בחרו בכנות. בחרו בשמחה.