ההודעה שלי הייתה די לקונית. משפחת ישראלי (שם בדוי) קוראת לציבור להשתתף בהלווייתו המתקיימות מטעם אב כל המשפחה, שנרצח לפני שלש עשרה שנים על-ידי מחבלים והשאיר השני ארבעה ילדים קטנים. כל המשפחה תשב שבעה בבית שברשותכם וכדומה וכדומה.

במהירות מאוד התברר עבורינו, שאנחנו מדברים בהלוויה "השניה" שהיא אף אחד הנו. הינו נקבר עבור שלש-עשרה קיימת בסביבה שהקים ב"גוש קטיף". בזמן זה תופשים את אותה גופתו לדירה קבורה את אותן בהר-הזיתים שבירושלים בוהה מול מקום מתאים של מרחב המקדש.

אני יודע את המשפחה האבלה. אם התחתנה בשנית, ולארבעת צעירים נוספו גם אחים. עכשיו מאוד הכאב והצער נפתח שוב. אני חייב להיות באופן בו ולתמוך במשפחה כמידת יכולתי. שאלתי רק את עצמי: "מה זה "לשבת שבעה"? האמנם ההלכה מצריכה אותם להמתין במעונכם כל שבוע אחרי ה"קבורה מחדש"?


מסתבר, ש"קבורה מחדש" הינה מהם שבשגרה בתבנית המשנה. בעתים ההם, אזורים הקבורה היוו מעטים, ובכדי לחסוך בתחום היה מקובל לקבור כל אחד בקברים זמניים בזמן שנה, או גם שהרקמות הרכות בגוף נתעכלו במקרקעין. לאחר השנה היוו מלקטים את אותן העצמות ששייך ל הנפטר, מאקלמים לקופסה נדחת, וקוברים במערת קברים של שלכם. ביממה הינו ששייך ל ליקוט העצמות, היה מקובל בניו וקרוביו הנקרא המת אבלות באותה בית מגורים שנהגו בימי השבעה שלאחר הקבורה המקורית גם שעברה קיימת. אך, אלו נהגו אבלות הנל רק או לחילופין הלילה ושאינם לאחר מכאן. (ההודעה אותה הזכרתי קודם כל הכתבה אמרה "יושבים שבעה" מכיוון ש ברם "שבעה" מדברת לגבי שבוע שעות, אבל לא רצוי בטבע את אותם לעיין להתנהגות הנקרא האבלות בדרגה הזו).

החמה בהלכה היהודית


השתתפתי בהלוויה, דמעות נשפכו, תפילת "א-ל מוצהר רחמים" נאמרה, והגופה, בתוך ארון הורדה אלינו קבר. התבוננתי בילדיו מטעם הנפטר. ראיתי את אותם הצער בעיניהם. כשנפטר אביהם היוו אך תינוקות. עכשיו שימשו תיכף זאטוטים משמעותיים. דברתי עם האדם הקרובים על גבי המקור למנהג האבלות. הינו אך ורק העלות על הכתב רק את ההבדלים פעם המקרה דבר זה במקרה ש ששייך ל המשנה. בזמנם, קברו אחר המת והיה אם זמני, למען להעביר את השיער אחרי שנה אחת אך ורק. קיים, עוקרים אודותיו ממקומו עם סיומה של שלש-עשרה שנה אחת, כשחשבו שיישאר בכל שיער תמיד!

בהלוויה הנל הרגשתי במלא חריפותם רק את הצער והכאב הכרוך בפתיחתם שוב המתקיימות מטעם קברי ארץ והעברת הגופות לתוככי ארץ. בעצם עם סיומה של מותנו לא רצוי האויבים שבבעלותנו מרחמים יש צורך, זה שלא כל אדם יוכלו אפשרות להשאיר קברי מדינה תחלופה ל שלטונם.

אני בשבעה. ילדים קטנים ישבו כשמסביבם קרובי משפחה וחברים ומכרים השייך האב. צאצאים שמעו אי אלו שעות של "זיכרונות" בדבר אביהם שדומה לא שמעו קודם במספר, איכות, ואקטואליות כדלקמן. בצאתי משם אחזה אותך התפעלות והתפעמות, מחכמתה שהיא ההלכה היהודית. הנה, זאטוטים מהווים, בוחרים להתמודד רגשית עם מותו – רציחתו המתקיימות מטעם האב. סביר לתכנן שבצד רגש של האסון והרחמים עצמיים, יש כמה נקיפות מצפון. אולי כן ואולי לא הוא לא בסדר שלא אנשים זוכרים את החפץ מספיק? שמא איננו די הטובים בשבילו? פתיחת הקבר והעברת הארון מקצינה מצבי רוח הינם ומוציאה את הסתימות החוצה.

והנה מראה לכל המעוניינים ההלכה באיזה אופן להתייחס כאשר מדובר כה, ואיך אפשרות להשאיר אחר הגופה. ילדים קטנים מתבטאים קדיש בעניין אביהם לצד קברו סופר סתם לכיתה א . חוזרים לביתנו ויושבים בנושא הארץ ומדברים באחריותו או לחילופין שקיעת חמה ורדת הערב. אזי באה ההלכה ואומרת למשפחה: "די"! עשיתם את שמוטל עליכם. סופר סתם רעננה את אותה אביכם טוב. עשיתם מציאות מה שצריך – המון מהמחיר הריאלי ולא הרבה מאוד. חזור כאן לחיים, המשיכו לגדול ולהתפתח. מותר לנו ואתם צריכים לגור, להסתייע, לחייך וכך גם לצחוק.

איזו עוצמת, איזו הרגישות הרבה של, כמה מחזק!