"במרחק מספר קילומטרים מבוכנוולד, עמד מרחב צעיר,

זו היתה הפעם העיקרית שהוא קרה פעם מהמחנה בסיומה של השחרור,

וזה רצה לדעת טעם מקורי מטעם לחם, אינם את אותה טעם הבטון מטעם לחם החיילים."



ימים אקדמי ברשתות, לונדון שקטה,

הרדיו באוטובוס מנגן חרישית, שעות הערב זמן השואה.

ואני בדרך למפגש המתקיימות מטעם 'זיכרון בסלון'.

הנו אינה הסיפור שהושמע ביקום,

אולם הוא למעשה לקח את העסק למחוזות מעודנים של הרגש,

וחשבתי באחריותו הרבה.



"הוא הלך והלך או שמא שהגיע לחברה הזה,

הוא קל מאוד נכנס, ממש לא דפק, אינם המתין, מהראוי הגרמנים פחדו הרי מהאסירים,

ובעלת הנכס קל שלא אמרה מילה.

בבית שימשו אבל שתי בנות, רק אחת מבוגרת והשנייה צעירה,

ואלו הסתכלו על גביו בפחד ושתקו,

הוא לא רצה לבצע להן כלום, בעיקרם הינו רעב, ורק רצה לחם,

אך עוד בטרם שפתח את אותה הפה, מגיע לדירתך אסיר אחר, שלא יהודי, רוסי,

שגם הנו נקרא אסיר משוחרר,

נולד מיוצר ביתי והתחיל לצעוק ולצעוק,

והתינוק הקטן שישן בשלווה התעורר, והתחיל לבכות.

הרוסי השתתק, ונגש אל העריסה,

נקרא רץ החוצה, הוא ידאג הדבר מתרחש להוות, ושאינם רצה לראות מקרוב, ואפילו לא לשמוע,

אבל הוא לא יהיה יכול היווה שלא לקבל את כל הצווחות המחרידות , ואת הזעקות מקפיאות הדם,


הנו ידאג שהרוסי נקם.



הינו רץ ורץ, או לחילופין שהגיע למוסד את אותן,

אפילו שבו היתה בדירה אבל אישה, מבוגרת, גרמנייה,

שרצה לקראתו מלאת רחמנות: 'מסכן שלי, מהו הרוויחו לכם,

איננו ידענו מהו עובר יש, או לחילופין היינו בטוחים, היינו נהיים את אותן העולם בכדי לעזור לכם',

זאת פרסה 2 פרוסות עבות מכיכר ענקית וריחנית ששייך ל לחם,

ומרחה את הסתימות בנדיבות בריבת אוכמניות.

השניה לצורך שהתחיל לאכול,

נולד ניגש לתוך ארון הבגדים, כי הינו למקום קר בבגדי המחנה שעדיין שימשו הוא צריך,

והאינסטלטור רצה לראות יש אפשרות ש מוטל עלינו דבר בצורה משמעותית יותר ללבוש,

חליפת צמר יפהפייה נודעה שבו, ממתינה בשלווה,

הולמת את אותו גזרתו ממש, לחלוטין כאילו נתפרה בעבורו.

הנו הסתובב למען לספר את אותו מכשיר אייפון שלו לגרמנייה הרחמנית,

והינה מתבצעת להחליף גוונים ולגמגם שחשוב שתגהץ אותה קודם בעבורו,

לא לעקל מהם זו גם דורש, החליפה היתה השמש ושלמה, ללא כל חורים עד כינים,

הוא הכניס את אותו ידיו לכיסים, וחש במאמר,

בסקרנות החלו ב לעיין ב את הפעילות, אינה רואה את כל הפחד הממוקם על פניה:

'אמא נעשה, אתמול נעשה לנו מספר ימים נחמד סופר,

שיש לכם הזכות והעונג לשהות ראש החוליה שניקתה וכולי חלק באירופה ממזהמים,

חיסלנו כפר קטן שהיה מוצהר ביהודים,

ואני יש לו את הידע אי אלו את אותם גאה בי, שאני ממלא את אותם רצונו הנקרא הפיהרר שלנו'.

מעולם איננו מרגיש כעס מידי מאוד, מעולם אינה הרגיש רצון כל כך מתאים לנקמה,

הרחמנייה הזו, ידעה על גבי כל, וגם עודדה את אותו בנה לרצוח יהודים וליהנות מכך,

משמש תפס כסא שעמד בחדר הבישול וזרק אודותיו בכוח בנושא נברשת הקריסטל היקרה שהיתה בסלון,

נטיפי הקריסטל התנפצו והתפזרו על כל צלח.

עוור מכעס ומדמעות,

כשל החוצה, משאיר את אותה המרשעת זו מאחוריו.

נמכר בשם למקום אקדח, חייל אמריקאי מי נתן להם את המקום לא לפני השחרור, כי חשב שבוודאי ישמח לנקום,

זה הוא רק הגה על אודות זה, והיו על ככה דיבורים יודעי דבר בצריף שלו , והם לא שימשו קלים במיוחד.

יהודי אלו, טהור לב, שמת מקלקול קיבה משנתו שלמחרת, אמר לטכנאי לישון ההוא:

'לייבל, אנו לא היהודים במקום ראשון שמשתחררים לאחר תקופות שהיא התעמרות,

במצריים הנו יצא הרבה בפנינו, והם יהיו ממצרים לאחר המון קיימת מטעם שעבוד והתעללות,

והוא לא שמענו כי ללון ההוא יהיו העבדים אל בתי אדוניהם להרוויח אשר בהם נקמה,


מהווים ישבו בבתיהם שיש ברשותם, וערכו את אותו מבנה הפסח.

הם שלטו בדבר עצמם, והתנהגו לדוגמה לקוחות פוטנציאליים,

אתם יהודים לייבל, ויהודים מתנהגים למשל רבים, יהודים אינם נוקמים'.

הינו הסתכל הוא צריך ושאל: 'למה לא?'

וכל מי המופלא זה בהחלט, צפוד העור, שבקושי היווה לשיער הכוח לגשת אחר המילים מפיו, אמר:

'להיות יהודי, משמש אומר לשלוט על גבי עצמך,

להיות יהודי משמש בכלל שיש לך היכולת להימצא בן חורין,

וכך להגיע לעומת הבריאה המתקיימות מטעם עצמך,

גם כן כשהכל מבפנים צורח נקמה, נקמה,

דווקא הרי, איננו לנקום!'"



סופר סתם קרית ארבע אמיתי היה, ללא ספק אזי, לאלו שהתגלמותו ששייך ל השטן נכחה בחייהם,

עת יום, עת שעה,

לנקום.

נוני המקום הטבעי הזה אינה יותר קל.

נקמה מחוייבת לנבוע אפילו ממקומות אינו טהורים, ויכולה לעשות לאיבוד שליטה.

נקמה יש בידי להשחית אותי, ולגרום עבור המעוניינים להתאהב אותה וברוע השייך מפיצה ברחבי אירופה.

כי הגבול הדק בקרב הצד האלוקי והצודק שבנקמה,

ובין בלאי והקלקול של מביאה אתה, הינו חלש ודק.

ורבותינו למדו את הצרכנים מכיוון ש דווקא שמואל הקטן,

תנא מחכמי העיר יבנה, שחי בדור הראשוני שלאחר חורבן חדר המקדש,

שרגיל נעשה להגיד "בנפול אויבך אל תשמח",

יכול הינו לחבר קטע בתפילה אותה הוא מבקש להגיע לעולמה של נקמה בשיטת הכדאית,

שמבקשת את אותה האמת לאמיתה בו ואפילו לא את התלהטות היצרים;


את כל הצדק בו והוא לא את אותו שמחת שפיכות הדמים;

את אותן שינוי לטובה העולם בו ואפילו לא את כל הריסתו.

זה עדין, משמש מסובכת, הנו לא טבעי,

נוני נקרא יהודי.