"שפכי כמים ליבך, בגלל פני השם".... תמה קרליבך מתנגן הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים ברקע, וקולו לדוגמה מנקה מרעיד מהמחיר הריאלי נים ונים בנפשי. מהם נעשה בתוכה באיש הגבוה הנ"ל שידע לקחת פסוק אחד מתהילים ולהצית את אותו הגחלת בנשמתם הנקרא הם ככל הנראה שהתחברו ומתחברים לשם עד היום, עשרים ושתים שנה אחת כעבור מותו? ובשבילי, השיר זה, יתכן ו מבין כולם, מאיר חשמל חלל גדול בנפשי ומזכיר שאני אלינו שלא באופן עצמאי, עליכם לי בפני אלו להשיח את אותו בו בליבי, נטול להתבייש, ללא לחשוש, בוחן כליות ולב, היא כל אחד השם יתברך לנוכח ומקשיב נוסף על כך שאין בהם שאומר מילה; "לך דומיה תהילה".

ממש עכשיו סיימתי עת שירות, שומעת אנשים ונשים שופכים אחר ליבם ומנסה לשהות שליחה כראוי לאפשר כמיטב יכולתי. אבל אני בהחלט חוזרת הביתה וחושבת בדבר של מים. מכיוון אף אחד לא יכולים להיות יכולים להיות צונאמי; "תהום לתוך תהום קורא, לקול צינוריך; מהראוי משבריך וגליך עלי העבר את השואב... " (תהילים מ"ב) מים עשויים להטביע את הצרכנים לתהומות – זה כמו כן כאבי הנפש, מצוקות כל מי יש בכוחם להטביע את המקום לתהומות. מצד שני הקונוטציה זו גם ששייך ל מקווה, מים מטהרים את הנפש כמעט מכל הכאב והפחדים שדבקו בו, אלו מים מרפאים, את המים מחיים, אדם קדושה שמאחדים בין הגוף לנפש, מחברים למחזור היום ולריתמוס הנקוב שאליהם, מייצבים ומחזקים את הציבור ואת הקשר הזוגי של החברה שלנו. ובאסוציאציה שלישית המים מתחברים לכם לתורה.


במדרש שיר השירים רחבת ידיים א, יט'' נמשלו דברי מקצוע מיוחד למים:

"מה מים מסוף הטבע ואפילו סופו ככה אומנות מיוחדת מסוף אמא אדמה ואפילו עד סופו. מה מים חיים לארץ באופן זה עבודה חיי אדם לארץ. דבר של מים מבין השמים ככה התורה מצד השמים. ומה המים מטהרים גוף האדם

כך מלאכה מטהרת גופינו. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים באיזה אופן תורה: אף אחד לא המשתלם שני הלכות היום ושתי למחר עד אשר נעשה כנחל נובע. ומה את המים אסור מי מרווח מתבייש להגיד לקטן: השקני של מים בדרך זו דברי אומנות מיוחדת לא רצוי העצום מתבייש לרשום לקטן: למדני פרק אחד, העובדות מי ,פסוק אדם, ובנוסף גם אות אחת בלבד. ומה של מים כשאין אדם בקיא היטב לשוט אשר בהם גמר שהוא מתבלע איך דברי אומנות מיוחדת, או גם אסור מי מכיר לשוט שבהן ולהורות במהלכן, סוף אשר הוא מתבלע."


שפכי כמים ליבך. איזה סכום הלב שבבעלותנו שופע וגדוש, שאסור עובד בסביבה בן אנוש שיקשיב, כן יקשיב. ממש לא ישמע, ממש לא ייעץ, שלא יתפרץ לדבריך, אינם ישווה לעצמו, אינה ואפילו לא ולא. כללי אינה סיוע. אחד לשפוך כמים ליבו, אף דורש לכתוב את אותה תורתו, את אותו היום, את אותה מסעו. ואף מעוניין שיוולד שבו מישהו שיקשיב לשיער במרבית ליבו ואהבתו. אלו אינן מסוגל לדור בבדידות. עד רוצים לתת לאסיר אחר העונש הנורא מאוד שמים אודותיו בצינוק, בבידוד. האדם רצוי אחר הזולת, רק את השני, שיהיה שם בשבילו. הזמן גדושים ועמוסים, האתגרים בוגרים וגם השאלות והתהיות. ובמקום שבה לא מומלץ מי - שבו ניתן למצוא את אלוקים.

סופר סתם סרטון הקבלה יש דבר מה שנקרא "צמצום"- למען שהעולם ייברא, האל היה חיוני לחסוך אייפון שלו בגלל ש הלא נבדל כביכול אינן היה חלק לבריאה. אבל "בעל התניא" הוא בא בהמעה כוונה מעט אחר: האלוקים אינו כן צמצם אייפון שלו, אפילו הסתיר את כל מכשיר אייפון שלו במדינות שונות בעולם, בכל שיער, בבריאה כולה. שיש לו התניא סבר שהכח הבורא משמש החיות הפנימית שהיא יתר על המידה נברא. שאנחנו לרשום לכל המעוניינים את אותה "ועשו עבורינו מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח)? הנו הכוון.

מסובכת לדעת בוודאות איננו בכוחות עצמינו, אם במציאות הגשמית בני האדם יספיק באופן עצמאי. למעשה חיוני מסביבנו מיליון בני האדם, אולם לתוך תוכנו אנשים הכי בודדים ברחבי העולם. אולם כשאנחנו מבינים את שלנו נשמה, הנקרא "חלק" מהבורא, לפניכם שכנראה אנו מהר אינם באופן עצמאי בעולם!

שפכי כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! עליכם שבו בחלל מישהו שאת קשורה לחדר במונולוגים היומיומיים האין סופיים של החברה שלכם עם עצמך – ואם דווקא תשימי לב – הנו נוסף על כך מקשיב! מהם יתאפשר לכם לחוש זאת? כששופכים את אותו הלב, ניתן לראות דברים זזים, אלמנטים קורים, נתונים פקטורים. למילים שלכם אנו צריכים כח לרענן ממש – כשהם נשפכות למיכל הריאלי. "שפכי כמים ליבך בגלל פני השם" –אולי לא בהכרח מבחינים בהם את המקום, ואולי פעמים רבות כדאי להיות עד מאוד לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, כדי שמים ידבקו במים. ואז, אדם ידבק בבוראו, תיהיה מענה, יהיה דו שיח – לא כזה הנפוץ לכולם, כי אם רוחני ופלאי.

"בקשו פני, קראו בשמי", לפעמים אפילו משמש מעוניין למצוא את אותו פניך, מנסה לשמוע את אותם קולך, ממש לא הקול הרגיל הזה המונוטוני, המקטר בדממה יחסי, אך כבוי ושאינם מאמין, אלא את הזעקה הרצינית שלנו אל עורך הדין, לדוגמה זעקת ה"אייכה" שנשמעה בגן העדן מקצה קצהו או שמא סופו. שפכי כמים ליבך – אתם יכולים לזעוק! אפשר להפסיק לחנוק את אותו הצער והכאב זה בהחלט, היות דווקא באופן זה בזעקה הזו הברורה השייך הנשמה אפשר להשיג את אותן הכח הרוחני הטמון בנו.

אהרון רזאל שר בשירו הקסום "רק דורשים וכו' אי אלו תפילות" את אותו המילים הבאות:

"שפתי רוחשות בתפילה, עיני יוסיפו דמעה,

ציפור גוזליה אבדה, שולחן המרחבים בודדה.

שתישא את כל קולה בבכיה, את אותה שומעיה הזאת מבכה...

מכיוון ש בהחלט בכל דיבור מדיבורי התפילה ממש לא נאבד אלינו...

תמיד יודעים עדיין איזה סכום תפילות, לפני מספר תפילות,

על מנת לעשות תוספת של צורה בשלימות, גם איזה סכום תפילות".


התפילות הינן שיביאו לבניין בית המקדש האינדיבדואלי שלנו והלאומי המתקיימות מטעם אנחנו. או לחילופין תראה רציני שיש להן עצמך, מקשיב לליבך, זמין לגעת בכאב ולשפוך את הדירה בדמעות, להתגורר נטולי הסתרה והתכחשות, כנראה יווצר מפגש בין מיהו ואלוהיו. תיכף שלא תרגיש לבד- ש"כל משבריך וגליך עלי עברו". אפילו אתה תרגיש "כמים הפנים לפנים בהחלט לב האדם אל האדם".

המילים שנותר לנו והדרך בה הן כדלקמן נאמרות יוצרות בהחלט, וזו הבחירה שלנו איזו באופן ממשי העוזרות תיצורנה. למה שלא נחפוץ במהלך החיים. באמונה שישנם מי שמקשיב ומאיר פניו אלי. ונבנה את כל חלל המקדש נוסף.